-
Notifications
You must be signed in to change notification settings - Fork 13
/
feinbergToRivka.txt
3749 lines (1562 loc) · 258 KB
/
feinbergToRivka.txt
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
32
33
34
35
36
37
38
39
40
41
42
43
44
45
46
47
48
49
50
51
52
53
54
55
56
57
58
59
60
61
62
63
64
65
66
67
68
69
70
71
72
73
74
75
76
77
78
79
80
81
82
83
84
85
86
87
88
89
90
91
92
93
94
95
96
97
98
99
100
101
102
103
104
105
106
107
108
109
110
111
112
113
114
115
116
117
118
119
120
121
122
123
124
125
126
127
128
129
130
131
132
133
134
135
136
137
138
139
140
141
142
143
144
145
146
147
148
149
150
151
152
153
154
155
156
157
158
159
160
161
162
163
164
165
166
167
168
169
170
171
172
173
174
175
176
177
178
179
180
181
182
183
184
185
186
187
188
189
190
191
192
193
194
195
196
197
198
199
200
201
202
203
204
205
206
207
208
209
210
211
212
213
214
215
216
217
218
219
220
221
222
223
224
225
226
227
228
229
230
231
232
233
234
235
236
237
238
239
240
241
242
243
244
245
246
247
248
249
250
251
252
253
254
255
256
257
258
259
260
261
262
263
264
265
266
267
268
269
270
271
272
273
274
275
276
277
278
279
280
281
282
283
284
285
286
287
288
289
290
291
292
293
294
295
296
297
298
299
300
301
302
303
304
305
306
307
308
309
310
311
312
313
314
315
316
317
318
319
320
321
322
323
324
325
326
327
328
329
330
331
332
333
334
335
336
337
338
339
340
341
342
343
344
345
346
347
348
349
350
351
352
353
354
355
356
357
358
359
360
361
362
363
364
365
366
367
368
369
370
371
372
373
374
375
376
377
378
379
380
381
382
383
384
385
386
387
388
389
390
391
392
393
394
395
396
397
398
399
400
401
402
403
404
405
406
407
408
409
410
411
412
413
414
415
416
417
418
419
420
421
422
423
424
425
426
427
428
429
430
431
432
433
434
435
436
437
438
439
440
441
442
443
444
445
446
447
448
449
450
451
452
453
454
455
456
457
458
459
460
461
462
463
464
465
466
467
468
469
470
471
472
473
474
475
476
477
478
479
480
481
482
483
484
485
486
487
488
489
490
491
492
493
494
495
496
497
498
499
500
501
502
503
504
505
506
507
508
509
510
511
512
513
514
515
516
517
518
519
520
521
522
523
524
525
526
527
528
529
530
531
532
533
534
535
536
537
538
539
540
541
542
543
544
545
546
547
548
549
550
551
552
553
554
555
556
557
558
559
560
561
562
563
564
565
566
567
568
569
570
571
572
573
574
575
576
577
578
579
580
581
582
583
584
585
586
587
588
589
590
591
592
593
594
595
596
597
598
599
600
601
602
603
604
605
606
607
608
609
610
611
612
613
614
615
616
617
618
619
620
621
622
623
624
625
626
627
628
629
630
631
632
633
634
635
636
637
638
639
640
641
642
643
644
645
646
647
648
649
650
651
652
653
654
655
656
657
658
659
660
661
662
663
664
665
666
667
668
669
670
671
672
673
674
675
676
677
678
679
680
681
682
683
684
685
686
687
688
689
690
691
692
693
694
695
696
697
698
699
700
701
702
703
704
705
706
707
708
709
710
711
712
713
714
715
716
717
718
719
720
721
722
723
724
725
726
727
728
729
730
731
732
733
734
735
736
737
738
739
740
741
742
743
744
745
746
747
748
749
750
751
752
753
754
755
756
757
758
759
760
761
762
763
764
765
766
767
768
769
770
771
772
773
774
775
776
777
778
779
780
781
782
783
784
785
786
787
788
789
790
791
792
793
794
795
796
797
798
799
800
801
802
803
804
805
806
807
808
809
810
811
812
813
814
815
816
817
818
819
820
821
822
823
824
825
826
827
828
829
830
831
832
833
834
835
836
837
838
839
840
841
842
843
844
845
846
847
848
849
850
851
852
853
854
855
856
857
858
859
860
861
862
863
864
865
866
867
868
869
870
871
872
873
874
875
876
877
878
879
880
881
882
883
884
885
886
887
888
889
890
891
892
893
894
895
896
897
898
899
900
901
902
903
904
905
906
907
908
909
910
911
912
913
914
915
916
917
918
919
920
921
922
923
924
925
926
927
928
929
930
931
932
933
934
935
936
937
938
939
940
941
942
943
944
945
946
947
948
949
950
951
952
953
954
955
956
957
958
959
960
961
962
963
964
965
966
967
968
969
970
971
972
973
974
975
976
977
978
979
980
981
982
983
984
985
986
987
988
989
990
991
992
993
994
995
996
997
998
999
1000
1 למרץ, 1911
נשוחח קצת, רבקה? אני משער כי ברגע הזה – 9.30 – הינך יושבת בחדר-האוכל ותחת אורה השקט של המנורה המזהיבה את שערותיך הינך קוראת איזה דבר. שני הנחשים הקטנים המתפתלים על רקותיך תלויים שקטים ושלווים, מצחך מורכן, ועיניך בולעות. מה מביעות עיניך אינני יודע יען כי אינני רואה אותן, הן מושפלות.
או תמונה אחרת. אחיך א. איננו. שרה איננה. שם 1אצל כלתו. אמא בממלכת המטבח, אבא עסוק. ולבדך על הטלטלה [הנדנדה], הינך חושבת, רגלך הקטנה על הרצפה מכה לפי קצב מחשבתך, מה שקוראים במוסיקה: battre la mesure. רגע, שקטה, את חושבת והכל שליו, ורגע יהמו שׂרעפיך. והרגל הקטנה תוּק, תוּק, והטלטלה הלוך-ושוב, והנחשים הקטנים מתפתלים, מרקדים. והמבט תובע, ושוב שקט.
ואולי… אולי בתוך הסביבה הבּנלית של מסיבה “ידידותית”… הינך סובבת עם כוסות התה, לוקחת חלק בשיחה, מפטפטת ומשחקת, משוחחת ושוכחת.
ואולי, ואולי… ועוד אלף אולי.
***
ואני… לילה בחדר שלַנתן בו, את ואחותך, בפעם היחידה כשהייתן פה. הנני עוד יותר מאשר לבדי. והנני חושב במרירות שאין בה לא תלונה ולא מרד כי אם רק צער עמוק, כי סביב לי יש בתים ובבתים בריאוֹת ולכל בריאה נשמה. וברגע הזה כל-כך נחוץ לי לברוח מעצמי וכי כל-כך טוב היה לוּ היתה נשמה לבושה עיניים ואזניים אל מי לדבר. וכי לא בבּית ולא בבית הסמוך ולא בבּית האחרון יש נשמה כזאת, אף שכּולם או רובּם של האנשים סובלים, עמלים, אוהבים ומקווים כמוני, באיזה אופן שיהיה, וכי עייפים יושבים הם או שוכבים במיטותיהם, עייפים לא רק מעמל היום כי אם גם מתלאות החיים, לא רק נואשים מחסרון לחם כי אם גם צמאים לאושר ולנחמה, ובכל-זאת…
ותמונות חולפות לנגד עיני. הנני רואה לנגד עיני תיאטרון מלא מפה-לפה, את ה- Ch â telet מפאריס. על הבמה עומד המנצח אדוארד קולון (הוא כבר מת…), סביבו עומדים מנגניו ומשורריו. ואני רואה על-פי התנועה של ידו כי עוד מעט יתחילו; ואני יודע כי הם ישירו את הדבר היותר יפה של המנגן היותר גדול, את הסימפוניה התשיעית של בטהובן. ואני שומע כבר את הפּרלוֹד של הכינורות, ש ש ש, הנה, עוד רגע, ואני רואה את פני המשוררות והמשוררים, ומפיהם אני מעתיק מלה-במלה את ה- Ode à la joie [“מזמור לשמחה”, מן הסימפוניה התשיעית לבטהובן] של אלוהי השירה:
O fr ères ces sons m'at tr istent,
F ai te s que la joie en n ou s descende!
O joie desc en ds surnous! O j oi e!
Fille de l a vi eille Empir ée
Fla mme p ri se au front d es d ie ux
Nous entrons l' âme ins pi r ée
D an s ton tem pl e gl orieux.
T on m agique attrait r es serre
Quand le monde en va in d étruit
L’homme pour to ut homme es t unfr ère
Quand ton chaste amour les unit.
Si le ciel comblant ton âme
D’un ami t’a fa it l 'ami,
S’il te donne un coeur de f emme
Suis nos pas au seuil b éni.
Viens si t u n’ai ma s qu 'une heure
Qu’un seul être sous les cieux,
Vous que n ul a mo ur n’effleure
En pleurant fuyez ces li e ux.
ואני מקשיב, ובלבי שוטפים געגועי-נצח…
***
ושוב מנקרות מחשבות במוחי: יושבת אַת על ההר רק חמישה-עשר קילומטר מפּה, ובכל-זאת אי-אפשר מוחלט הוא למעני לדעת מה את עושה ברגע הזה. לדעת בדיוק, לראות ולהרגיש.
יוכל להיות כי בעוד שנה או שנתיים ימציא איזה איש מכונה אשר על-ידה ועל-פי חוקי פיסיקה פשוטים יהיה אפשר לראות ולשוחח את אנשים שיהיו רחוקים אלפי קילומטר איש מרעהו. והלב והרצון שאנו כה מגדלים אותם אינם יכולים כלום וכלום. עיורים אנו כחולד החופר באפלה, עיורים אין-אונים.
וחושב אני: הנה בידי השמאלית אני מלטף את אקדחי, ולוּ רציתי אז בעוד רגע ועוד פחות הייתי שׂם כדור ברקתי. ובעת שלדָה כלבּתנו היתה נכנסת אל החדר ומיללת סביב הדם, בעת שפַטמה המשרתת הכושית היתה בוכה וגוזזת שערה, בעת שדמי היה נוזל ארצה, מאדים את האדמה, בעת החיים בי היו כבים לנצח, בעת שמחשבתי היתה מתאפלת, ברגע זה:
היתה יושבת צלה בחדרה ומכינה בשקידה ובשלוה את שיעוריה.
היה מתפלל ידידי ז’ק2 לפני צלבו, ושוכב לישון שנת-ישרים.
היתה מעבירה מַשַה אצבעותיה על מיתרי כינורה ומנגנת ומנגנת.
היית קוראת הלאה בספרך אודות איזה גיבור-רומן.
היתה מטיילת שׂרה שקטה ושאננה בחיפה.
ואף אחד מאלה ועוד אחרים לא היה נד עפעף, לא היה מרגיש לחץ בלב, לא היה חושב רגע.
וכשהיה הדבר נודע –
בזכרון, הייתי כבר מת,
ביפו ובחיפה, הייתי כבר קבור,
בצוריך ובפאריס, הייתי כבר רקוב, אכול רימה.
והצער היה בא, רק אחרי זמן, כשהייתי כבר או דומם או דומן. והיו שמים אז אנשים פני חיים ומחשבה על דבר קר, מת, שרוף…
***
לבּנו אין-אונים, חיינו בלי הווה. בין שני רגעים חיים אנו. שם האחד: עבר, שם השני: עתיד.
שתי תקופות במחשבתנו: זכרון ותקוה.
שתי תקופות בלבבנו: שמחה וגעגועים.
ולי נדמה כי רק השמחה ואחיותיה, האהבה והידידות, הן רגשות שיש בהם הווה וממשיות.
***
ושיטתי הצליחה…
בלבי אמרתי: שתי ילדות מדורי, מארצי, משפתי, מי יודע כמה זמן אפגשן? למה לנו לארוב, לחטוף מבט, לקלוט מלה, לגנוב מחשבה, לאבד זמן ב“הכנות”, לעשות טקסים? נלך ישר, נלך מהר.
הנה על כן שני חדשים אחרי המחשבות האלה הנני כותב אליך ככה. והנני חושב: ולמה לי כל אלה?! למען לגרום לי צער וגעגועים! והלא גם זה חלום… מחר תלכי לגור בחיפה, וגם שרה [אהרונסון] תלך לאיזה מקום שיהיה, אני אהיה אסור פה לעבודתי: זרם אחר יסחפך, אנשים אחרים תפגשי, ידידוֹת אחרות תרקומנה, והכל יגוז כקצף על מים. ובקרן-זוית של הלב תישאר תמונה שיום-יום תלך ותחוור, וכל יום תהיה יותר מטושטשה, עד הימחקה כליל, ונשאר רק זכרון רחוק. שמץ זכרון.
חלום, רק חלום… וגעגועים.
ומדוע ולמה?…
כל יום אנו מתים מעט… להישכח זה למות.
***
אבל לא! מרוב פסימיזם, הגעתי עד לכפוי-טובה. אל תאמיני לי, רבקה קטנה, הלא את יודעת כי כל זה לא אמת. הלא את יודעת כי לוּ גם לרגע שמח אני מאד שפּגשתי אתכן, שחיי פחות ריקים, שאני משתדל לא לחשוב לעתיד הקרוב והרחוק, ושהנני מברככן בלבי יום-יום. הלא כל אלה ידועים לך, ורק זה האמת.
***
וכך אצלי מצב קשה:
אמא שוכבת זה יומיים, רק מחר תקום. כשאני נכנס אליה והיא נאנחת הנני שולח בלבּי את התבל כולה לעזאזל והייתי מחניק אז את כל האנשים, ואותי הראשון.
אבא ואני הננו תמיד ביחס פחות או יותר “מתוח”, ובפרט עתה כשהוא חולה, וכשהקשר המאחדנו – אמי – והשומרת על הדיפלומטיה חולה, וכשהאי-סדר גדול, וכשבאו עוד הערב שני אורחים חסרי-ענין בשבילי, אז… הלא את מבינה.
ולי יש בימים האלה כאב-ראש שכזה שזה כבר שנים אחדות אינני זוכר דוגמתו, אף שבענין הזה הנני בקי גדול. בימים כאלה אני מבין את המבטא שבּראו החלשים: “לצעוק מכּאב”. מחשבתי המומה. והנני מרגיש כי המוח ריק, יבש, וכי אי-אפשר להוציא משם כלום, בודאי תראי זאת ממכתבי.
הלא גם לך משפחה, וראש ולב ו“פעקל” [“חבילה”], ותביני את הדברים האלה. באמת קשה לשער כמה מרץ, כמה כוח, כמה יופי גוזלים מכל אחד מאתנו הדברים הקטנים והנבזים האלה. כשאנו מתראים פעם ב“שמיטה”, כשאנו כותבים איש לרעהו, כשאנו מחפשים התרוממות-הרוח, איננו אמתיים.
כמה שלא נשתדל לא להתפאר, לא ליפּות, לא להסתיר, לא להגזים, זה עוד כלום. הנשמה עטויה אז בגדי-חג, ואולם טוב לראות לפעמים את הילדה המסכנה הזאת בבגד-בית שעליו פוגשים תדיר קרע, טלאי או כתם. האנשים קלי-הדעת ורעי-הלב נוקמים בה אז נקמתם, אבל אלה שמבינים יודעים כי צריך לכבּדה עוד יותר אם יש בה עוד מרץ לפעמים, ולמען נשמות אחרות לעדוֹת קישוטים. עם שרה דיברנו אודות דברים ממין זה במוצאי-שבת בעת שאַת, ילדה טובה, הכינות בידיך את החדר שעוויתי עוון פלילי לבלי השתמש בו (סלחי רבקה!). והנה גם אִתך, מבלי משים, באנו לפרק זה.
***
עכשיו כבר מאוחר, או מוקדם, איך לומר לך? הלכתי באמצע “להשתרע” קצת יען שראשי עינה אותי, ואֵרדם. בימים האחרונים אינני שבע שינה, כנראה בריאותי צולעת קצת. ועתה כבר שלש אחרי חצות. אני רוצה לגמור את מכתבך יען שאבי מסר לי עוד מכתב אל אחותי בחיפה, ובשש יעירו אותי, וצריך יהיה ללכת לשלוח את הפוסטה.
סלחי, רבקה חביבה, על כל הרע שבדפּי אלה. על כל הכיעור ועל כל ההבלים. הלא על כן קוראים לי האנשים ה“נבונים” – משוגע.
לכולם אמרי שלום רב, וכשתשוב שרה מחיפה, כן! מה איכפת לך אם תלחצי אותה מעט יותר אל לבך ותתני לה עוד חצי תריסר נשיקות, הלא היא ילדה כל-כך טובה, לך זה לא יַרע, לה בוודאי יהיה הדבר נעים מאד, ואני אשמח מאד-מאד מ“עסק” כזה. דברים שבסוד, הלא רבקה? מי זה מחויב לדעת?…
וכמדומני שדי הפעם להיות נער פטפטן, טיפש ומחוצף; הלא גם דעתך כך?…
צריך להיפרד, רבקה… לחיצת-יד ולהתראות,
אבשלום
חדרה, 29 מרץ 1911
12.30 בלילה
ילדות מאד חביבות,
לוּ כתבתי לכן כנפשי שבעי, לוּ כתבתי לכן כאשר עם לבבי, לו רק היה אפשר ללכלך די יפה את הנייר למען לשפוך את כל כיעור הנפש, אז הייתי בוודאי כותב עד חג-הפסח. אבל… היום – יותר נכון אתמול, יען שהיום הוא כבר מחר – קמתי מוקדם, התעייפתי כל היום ומחר שוב יעירו אותי בשש, והזמן כה קצר עד שש… ונשמתי עוטיה ותועה באלה הימים ועל כן בגד בי גם גופי קצת, וצריך לקצר, צריך להגביל, צריך לקמץ. וכיון שהינך מתכווץ במלים, גם הנשמה מתכווצת והכל יוצא מכוער.
אולם אל תחשדוּני אף רגע בכילָיוּת, אל תחשובנה ילדותי הטובות כי חס אני על גופי העייף, על ראשי הדואב, על נשמתי המתענה, וכי אלה עוצרים אותי מכּתוֹב. חלילה! מלחמה לי בכל אלה! ואם עיניך הישרות, אַת שרה, תטיילנה בענין על שורותי ובין שורותי, אם אפּך המתלוצץ, אחותי רבקה, יהיה לרגע רציני, אז הרי עבודתי זו תענוג היא ושעה יפה בחיים.
ותענוג לי, זאת עוד לא אומרת תענוג לכן… כי האם באמת צריך לכתוב אחרי שתיקתכן היפה-יפה, רעות! מדוע?
***
שמחתי כ"כ היום ש… לא באתן.
כן! על-דברתי!
ויושב אני ומחשב שאלה קשה, שאלה שבאנוכיות:
מה יותר אנוכיי:
א) לרצות שתבואנה יען שיש לי מזה הנאה פרטית?
ב) לברככן שלא באתן יען כי זה היה גורם לכן אי-נעימות?
מה יותר פשוט:
א) לרצות שתבואנה גם ברגעים רעים, גם ברגעי עינויים, שתראוני גם בתוך התנאים הטבעיים והרעים גם 3 en veston d’interieur ושעל-ידי זה יהיה אפשר להכירני יותר טוב, לדעתני יותר מקרוב, להתקרב בכלל ולטעות פחות על “תנועות הנפש”.
או:
ב) לפחד שתבואנה שמא תראינה שהשולחן ערוך לא כדבעי, שבבּית אי-סדר, שהכל מהופך?! לשמוח שלא באתן ושבזה לא היו לי צביטות פנימיות קטנות, האם זאת לא שמחה אנוכיית שיסודה בהבל.
שרה, רבקה, מה יותר פשוט; מה יותר נקי, מה יותר טוב?
***
ובבית – זוועה.
אמא שוכבת חולה, אחותי עוד פה, ומיפו באו אלינו אורחים; דודי שנוסע עם משפחתו (עקירת משפחה מא“י ע”י אשה רוסיה ריקה ומנוּולת) בּא לקחת ממנו ברכת-הפּרידה, והביא אתו את אמו הזקנה שהינה חולה, מיוגעת, אי-אפשרית ושתישאר מעתה אצלנו. אסור ומכוער לדבּר רעה אודות הזיקנה, מי יודע מה סופנו? והאשה הזאת היא אֵם גזענו, הנני בשר מבּשרה ודם מדמה; אבל הלא הינכן מבינות… ורחל [המשרתת] כבר עושה “פסח”, ואני הנני מתפקע.
***
ואין עכשיו לא פינה ולא רגע למען לעשות עבודות נחוצות ורודפות. וצריך לעבוד.
מצִלה כלום.4 מחסיה מכתבים סנטימנטליים ומעשים מכוערים. מפ’אני שורות אחדות. איך פנטשיק ברגע הזה עם לטיפה אחת על מצחי עם ידיך הטובות. איזה ילדה טובה זאת, באמת קשה להגיד.
ושוב חדשות אין… “עולם כמנהגו נוהג ואין חדש תחת השמש”…
***
כן, עוד כיעור:
כשישבתי לכתוב חפצתי לקחת נייר “מן המשמר” אבל זה בארוני, אחותי ישנה בחדר, אי-אפשר להיכנס, ורציתי כבר לדחות את הכתיבה;הפעם ניצחתי את הקטנוניות. אבל המחשבה עצמה?… כמה pose,5 כמה זיוף!
מי יודע, אולי גם לאחרים מחשבות כאלה והם אינם מודים. אולם: “מודה ועוזב ירוחם”…
***
אח! לולא מחר כ“כ הרבה עבודה הייתי שׂם בשמחה רבּה כדור במוחי היום, אבל אין זמן. אי לזאת צריך ללכת בַּי-בַּי. ובטרם שכבי ל”שינה הגדולה" הנני חושב עוד לבוא לקטוף שתי בת-צחוק על שפתותיכן שישמשו לי בתור Passeport6 בארצות האגדתיות.
שלום שלום ילדות,
אבשלום
***
30.3.11
שרה יקרה,
סלחי שטות שעשיתי. שאלתי את האדון אהרנסון מה שלום ידך, הוא הצטחק ואמר שרק עתה נודע לו. סליחה, ידידתי…
אבשלום
***
1 ליוני 1911
יקירותי,
היתי צריך לבוא אליכן אתמול. אבל מצב אמי לא הוטב, ונוסף לזאת באו אלינו אורחות. צִלקה באה עם כל ה- suite7 (עַדַל דיזנגוף, רבקה רזניק ופנינה). וצריך להיות קַווַלייר מנומס ומכניס-אורחים. כך לא מזיק שבּאו כל היֵנטס האלה, יביאו אתם מעט חיים, מדוע לא? כי הלייט-מוטיב איננו מן היותר שמחים הינכן מבינות בעצמכן… ריקנות נוראה בלב ובמוח.
מסורנה בבקשה לאדון אהרנסון את משקפיו ששכח פה. ברכת חג-טוב לכולם. לכן לחיצת-יד מלאת אחוה.
שלכן,
אבשלום
שלום רב לגבירות שרה ורבקה!
אתמול באנו כאן, פה נעים וטוב, רק כשנזכרים שבקרוב צריך יהיה הכל לעזוב ולשוב ליפו, אזי קצת קשה על הלב. צר מאד שבאנו לזמן כל-כך קצר, חשבנו אולי יעלה בידינו להיות בזכרון, אבל זה כמעט אי-אפשר. ברכת חג טוב.
רבקה רזניק
שלום לכן יקירותי,
באנו אתמול בערב לחדרה. אמא מרגישה את עצמה לא טוב ואני – בעלת-בית. יש לי היום די עבודה בשביל זאת. נוּ, שלום לכן וּסלחנה על מלותי הקטועות.
נשיקותי לכל וברכה לחג.
שלכן,
צלה
לכבוד העלמות הנכבדות שרה ורבקה!
משתמשת אני בהזדמנות לרשום מלים אחדות. אתמול באנו לחדרה ושמחוֹת אנחנו מאד. חדרה עשתה עלי רושם טוב ואין חשק לשוב ליפו. הייתי רוצה מאד גם להיות בזכרון, אך החופש כל-כך קצר שאין זמן.
ברכה לחג ושלום,
פנינה
**
חדרה. 4 יוני 1911
ילדותי החביבות,
הילדות נסעו הבוקר, ובבית הכל מת. אמא שוכבת חולה-חולה. מי יודע מתי נוכל להתראות?… הייתי רוצה שאמי תוכל כבר לנסוע ואז אשלחֶנה ליפו. מה שלומכן? מדוע הינכן כה שתקניות וכה רעות. ממני אינני יכול לדבר כלום, הכל ריק, הכל עגום, הלייט-מוטיב שחור… עצבַּי אפילו כבר לא מתוחים, חתיכות סמרטוט ודי.
פה הגברת יפה [אשת ד"ר הלל יפה] (היא תמסור מכתבי). לגיסתה יש ראש יפה מלבד ה- gencives8 העליונים בעת שהיא מצטחקת. לא רע. אני מוצא כי הינה aimable9 ולו היה לי זמן ו- auflage10 הייתי אוסר flirt. מה דעתכן, חברותי הטובות? נוּ, די שטוּת. אני מחפש איזה דבר ולא מוצא.
כן! העלמה לא מסרה את מכתבכן, אבל זה-עתה הביאו אותו. חן-חן! חטאתי! הנני לוקח גידופי בחזרה. הינכן ילדות טובות וחביבות, ואני נער רע ונרגז. סלחנה, אחיותי. במוקדם האפשרי אבוא. הגברת יפה לא נותנת לגמור…
שלום. אחיכן,
אבשלום
***
חדרה, 11 יוני 1911
רבקה שנואת נפשי, שלום.
חן-חן בעד השלום החרר והיבש שהשלכת לי כגרם, הינך ילדה אדיבה מאד, היראה להישכח מלב, והשוכחת במהירות הברק, מעליש… בת-חוה. אנוכי למרות כל רצוני וכל השנאה שהנני רוחש אליך (אלה הם דברי נערה קטנה שהנני מאמין לה… לפעמים) הנני חושב אודותיך לפעמים… יותר מדי תכופות משהייתי רוצה. מה לעשות? האם אפשר לשים על דלתי המחשבה כתובת: D é fense a Rivka d’enter!.11
הנני מחבק ומלטף את ידיך וזרועותיך שהינך כה שומרת על נקיונן.
אחיך אוהבך,
אבשלום
***
חדרה, מוצאי-שבת, 17 יוני 1911
ילדתי החביבה, רבקתי הטובה, שלום!
הערב הייתי צריך לנסוע אליך. אולם הערב נהיה לילה, לילה מר, מר מאד, ואני לא נסעתי. אבל רוצה אני בכל-זאת להיות מעט אתך, לכל הפחות ברוח, להיות מעט אתך.
הנני יושב בבית זר, אצל השניאורסונים. נמצא פה… ירחמיאל יוּבל. הנער המסכן הזה בא לראות פה נערות יפואיות. הוא צריך לנסוע בשלש לזכרון, ומי כמוני יודע את הטעם הזה. והוא ביקש אותנו שנעשה את הלילה הזה ליל-שימורים. נעניתי לו בשמחה, בתקוה שיקח את מכתבי אתו.
***
הערב, ילדתי, לבי שותת דם. מדוע?… האם אמי חולה? האם אבי מת? האם… לא!… הכמרים קנו את קיסריה! 12 את, רבקה, יכולה להבין את כל הכאב ש… משוגע כמוני חש לבשורה כזאת. זה כאב שאי-אפשר לבארו, לכתבו, לספּרו. צריך לחוש! חרוק שיניים והס!
את לא מבינה?…
אני הייתי עובר על הסוסה על שפת הים. הרוח היתה מרימה את רעמתה, ואת בלוריתי. האדמה כה קשה שם על שפת הים, ואני דהרתי, בטן ארצה. ועשיתי חשבון:
כמאתים אלף עברים (מן האמיתיים, מן הקדמונים!) נפלו פה, תחת שבט נוגשׂי הורדוס, למען לבנות, ליפּוֹת, להכין את בית-התענוגים הענק הזה בעד שרי-הצבא הרומאים, בעד הגבירות, הפטריציות, הזונות של רומא. האומללים! האדמה עשויה שלדים, שלדים שלי. וכמה עוד נפלו למען להגן ולמען לכבוש את האבנים שהיום הינן חרבות. כמה? כמה מים מן הים המלוח הם אך דם, דם שלנו?
אולם… אולם לכן, בעוד עשרים, שלושים שנה, שערותי כבר תכספנה, אולם אני עוד אשב ישר על סוסה אצילה (הלא?… אמרי: כן! רבקה), ועבור אעבור בחוצות של קיסריה החדשה… הנה השדרות… העצים היותר יפים… הווילות היותר מפוארות… ילדות קטנות תשחקנה לי, ולפרש הזקן תקראנה: שלום! ולבי הצטחק בקרבי: שלם ישולם לנו בעד כל העינויים וכל היסורים.
***
בעוד שנה אעבור… ופעמוני הנוצרים יצלצלו לתפילה. גלין, גלון! ומעל לבית-התפילה יתנשא הצלב. תנועתו תהיה… התנועה המוּכּרה לך. ידיו פרושׂות כמו לחבק את כל היקום, אבל אנחנו הלא יודעים כי התנועה הזאת לא מחבקת כי אם מחנקת וכי בשם האיש המעוּנה מענים אותנו זה אלפיים שנה. אעבור ואזני תקלוטנה את השירים שישירו לכבוד אלוהי הרחמים והחמלה אשר בשמו שחטו שוחטים וישחטו אותנו עוד מאות בשנים…
האם את מבינה, רבקה!
עוד חתיכה מארצנו, מחוף-הים שלי, עברה לזרים, ובלי שום תקוה להשיב מהר…
***
לבי שותת דם הערב, ופסוקים ישנים עולים על זכרוני: “מי יתנך כאח…ות לי, יונק…ת שדי אמי, אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי. אנהגך אביאך אל בית אמי תלמד…(י)ני, אשקך מיין הרקח מעסיס רימוני. שמאל…(י) תחת ראש…(ך) וימינ…(י) תחבק…(ך)”
כל אחרי-הצהרים התגוללתי על הספה, אבל לא מצאתי כלום וכלום. מדוע?… הירח לא היה, וגם עוד דבר לא היה. קשה היה תחת ראשי. חסרו ברכּיך תחת שערותי וידיך על שערותי; חסר גם מצב-הרוח. מדוע?
חשבתי בגעגועים אודות הערב ההוא, שבו חיינו את החיים כולם בשעות מעטות… איך רצית להאריך את הלילה. סגרת את לבּך ואת התריסים בפני השמש, ורצית שעוד מעט יארכו החלומות, שנרמה את עצמנו עוד מעט. מדוע?!
יען כי יחד שנותינו ארבעים. צרותינו רבות וגעגועינו רבים. ותאבים אנחנו אל החיים. תאבים ורעבים כילדים בני גזע מסכן, גזע חסר-דם, גזע מעונה, שרעב וצמא לחיות עוד רגע טרם יכלה.
ילדות מסכנות! שרה שכבה בפּינה וסיפרה: לא! אנוכי לא אוהַב! אינני יכולה לאהוב! אינני יודעת מה זאת לאהוב!
ואת ישבת, ילדתי הקטנה, חיורת היית. שערותיך פרעתי. ועם גופך הקטן, עם גופך הילדותי היית כה קטנה, כה קטנה, תינוק ממש. רגליך הקטנות תלו, לא הגיעו ארצה. ובסנדלים היו רגליך הקטנות כה קרות. אני חשבתי: פעם היא היתה קטנה קטנה. בימים ההם היו במודה הנעליים bébé,13דומות לסנדלים. מי יודע?.. אולי אז אחזו אותה אנשים על ברכיהם, ונשקו את רגליה הקטנות. רגליך היו קרות, קרות.
ואני התאפקתי בכל מאמצי כוחי. רציתי להתנפל על הארץ, לחמם אותן תחת נשיקותי, לפרוש עליהן שערותי כשמיכה. איזה שד עצר אותי? האם הבושה הנתעבה? או אולי אהבה-עצמית נפרזת? היה כל-כך טוב בחיקך, הייתי מאושר ברגע ההוא, נסחפתי עם הזרם. זה היה חלום בתוך סירה בלב ים. עם הבוקר הכל גז כחלום, כקצף על מים… מדוע?
***
ואת שואלת למענה: האם תמיד תהיה נאמן?
למי?!
נאמן, כן!
השלשלת הולכת ונמשכת, הולכת ונטווה. בתוך הזרם הנני נסחף נסחף, ואוחז בשרשרת. אוחז לבל אטבע מהר. פעם טבעת-השלשלת בדיל ופעם זהב. הרבה הרבה ילדות עוברות ואני נשאר נאמן לאלילה:14
.“Il r èvera partout àla chaleur du sein”
ונוס הן עומדת, עומדת לבנה, משוישת יפה, וקרה;
“A ton aspect le coeur se pr écipite
Un flot marmor éen inonde tes pieds blancs
Tu marches fi ère et nue et le monde palpite
Et le monde est àtoi D éesse aux larges flancs".
15
מה עוד?
כי אשבע לך: אוהבך נצח!
אל תאמיני, ילדה, לשבועתי
בכל-זאת הושיטי פּיך, עיניך והמצח
ללטיפתי ולנשיקתי.
ימים עוברים, גלים שוטפים
והשמש כל יום זורח
וקרני השמש תמיד מלטפים
ושיר הים תמיד שמח.
והבּחרוּת נצח צעירה
למרות הייאושים והלילות
והאהבה תמיד בהירה
ותמיד יפים החלומות.
ולתמונה זו או אחרת
תמיד אנו נאמנים
והאם השמש בוחרת
מקום לקרניה הלטפנים?!
***
לא, ילדתי, אינני מבקש ממך סליחה, רק חן-חן לך! לא, לא סליחה! מדוע סליחה? האם רעה רחשתי לך, האם ליכלכתי אותך במחשבתי או בפי? מדוע סליחה?! נעשה לנו זכרון, שנוכל להגיד פעם: אז היו ימים של געגועים ולילות יפים.
שמעי, רבקה! מהערב, מלחמה לי בתולעת המכרסמת בלבך. רוצה אני להיתחב לשם ולהחניק אותה. רוצה אני אותך מצטחקת, חיה, שמחה ולו גם אהיה עובר-אורח. רוצה אני אותך שכחנית אבל מאושרה. מלחמה לי בתולעת, ולמרות כל השדים אני מעיז לדחקך במחשבתי אל לבּי ולנשקך. כן לנשקך! בכל לבי ובכל נפשי,
אבשלום
***
חדרה. 19 יוני 1911
רבקתי,
הרגעים ספורים. אל תחריבי את מעטפתי האחרונה. האיש שיעיז ללעוג לבטחוני לא יינקה. מקווה הנני שטעית.
***
לא אלך אתך על קברי אבות לבכות. את יהודונית! אתמול כבר הייתי אצל ידידים ערבים תקיפים, וכל מי שיש לו השפעה בחוג המוסלמים בחיפו ישתדל להחריב את הקנייה הארורה הזאת. ואם לא נצליח, אז נעבוד ע"י הממשלה שיכריזו את קיסריה אדמת מבצר, ועשה נעשה להם את מה שעשו לנו עם עתלית.
צאצאי בּר-כוכבא! לנששק, להילחם, לנצח או למות, אבל לא לבכות, ילדה!
נשיקה לך,
אבשלום
שלום לשׂרתי ולאמך. הנני שולח את הסל ואת חפצי שַׁם.
***
חדרה, 22 יוני 1911
ילדותי החביבות,
אתן רואות איזה שאטר 16 אני. אמא איננה, בכל-זאת קיבלתי אורחים. הם סעדו אצלנו ולָנו אצלנו ועוד היו צריכים לאכול ארוחת-הצהריים, והנה בא האדון אהרנסון ויקחם.
אודות הילדה – עשתה עלי רושם טוב. היא כלל לא טיפשה, גמרה גמנסיום. אבל כל זה שטות. העיקר הוא כי הפתעה טובה היתה בשבילי חמימותה בכל מה שנוגע לעניינים הלאומיים קַרבוה.
אה! אחיותי הקטנות! לוּ הואלתן לעזוב את כל השטותים ולנסוע אתנו חרמונה היה כל-כך טוב ונעים. האדון אהרנסון חושב כמוני. פעם אחת היינה גוֹיוֹת, אמורנה: 17 Je m’en fiche! ובואנה פעם קטנה בחיים.
לי תעשינה טובה פרטית בזאת. ההכנות תעכבנה את הנסיעה לימים אחדים שנחוצים לי מאד. אמרי: כן! שׂרתי, כותנות שֵׁם תיתפרנה גם בלעדיך, או הסדינים הנחוצים ל- ménage הצעיר. 18 ולך, רבקה קפואה, הלא כל-כך קל ונחוץ להגיד: כן! לחיצת-יד, ילדותי,
אבשלום
Damas, le 3 juillet 1911
RAOUAM FRERES
Propri étaires
GRAND HOTEL D’ORIENT
רבקתי האהובה,
יושבים כולנו אל השולחן ומכבשים צמחים. כמובן אני חושב אודותיך. בין שני רגשות לבי פה פוסח, כאב לי מאד שלא באת אתנו, שאינך פה. ובכל-זאת, אחרי הכל היטב קשה הנסיעה בשביל המין היפה ולעתים קרובות שמח אני שלא באתן. למשל, היום הייתי מאושר כקוף צעיר שנמלט מבית אמו. הראיתי כשרונותי לסלעים ולעצים, דילגתי, טיפסתי, קטפתי, שתיתי מכל מעיין, וחושב אני כי כל הסלעים האלה שנתחבּבו כה עלי היו מאֵרת-נפשי לוּ העיזו לפגוע לא בדי הדרת-כבוד ברגליך החביבות. צריך בכל-זאת כוחות גבר והֶרגל לעייפוּת למען לעשות raid19 שכזה. אבל מה שייך, מתוך צערי אני מתגעגע לרגעים ככלב ממש. ועכשיו עוד יש ירח; ואנוכי אעיז לראות את קרח החרמון תחת אור הלבנה, ואת מה את עושה? אולי הינך עצובה, ילדה מרושעת?!… זאת מחשבה שמנקרת תדיר במוחי פה.
***
נסיעתנו חלום יפה. הוא 20הנהו הקוסם שהינך יודעת. בר-שיחה, מהתלות, לימוד, והרחבת-הדעת. אמנם מכל האהבות המסוכּנות שבחיי זאת היא היותר מסוכנת, האהבה שהנני חש לאחיך. אני מתרגל לחברתו כ"כ מהר כמו לולא עזבתיו מיום היולדי. בלבי הצמא לדבריו: “מה הוא חושב? מה יאמר?” וכו'. רגש חביב ונורא. אני מכיר ומודה על זאת.
***
היום הזכרנוך.
אנוכי שמתי צמחים בניירות. רציתי לאמור כבשתי, אבל על זה הייתי מוכרח להוסיף: S’il est permis de s’exprimer ainsi.21
אחיך הצטחק ואמר לי:
רע, אבל עכשיו לא-כלום, תראה כשנשוב ונפלת בידי רבקה, אז תהיה “אין גלות”, 22הלא הינך יודע?…
כן, אני יודע… גם אני בלבי הצטחקתי. תבוא עלי גלות זו בלי גאולה, רש"ע! 23 ואפול-נא בידך, חביבתי, ובידי אחר אַל אפּוֹלה! סלחי שידידך דוב הנהו, אלמד עוד לרקוד בקרב הזמן…
ועתה אל החרמון!
אחיך מאיים באחותו הקטנה, ומאיים הוא בחרמונו הקר.
אם אקפא שם למוות, הינך מתבקשת לבוא על קברי. במקום שיהיה קרח נמס, תביני כי שם היה לבי.
איך לגמור?
הלא את שונאת ש… אבל באמת אחת עוד לא למדתי, להתאפק מלהגיד: “שנאתיך!” או “אהבתיך!”
אינך רוצה בי, אינני מעיז לאמור: “שלך”.
מצב קשה!
שלום רבקה’לה
אבשלום
***
חדרה. יום ו', 28 יולי 1911
ילדותי המאד אהובות,
אתמול העיר אותי משנתי ברד של נשיקות. חשבתי – חלום. פקחתי עין וראיתי שכדאי לפתוח גם את השנית, יען שהילדה היותר טובה שמדן ועד באר-שבע עמדה אצל מיטתי: בבית טוב עכשיו. צלצל 24לא הביאה אתה מתנה. רק האדון מושנזון (המורה הצרפתי שהתוודעתן אליו אצל הופנקו) 25בא אתה ואנחנו שמחים לעצרו זמן-מה אצלנו.
אני משתדל להירתם שוב בעבודה, והדבר פחות… קל ממה שהינכן חושבות. יהודה זַלדִין ממהר לנסוע, על כן הנני מוכרח להגביל את מכתבי, תקוותי חזקה שלא תאלצנה אותי לכתוב. את, שרה, הילדה היותר רעה שאני מכיר. מה היה לוּ באת אלינו מעט? האם העולם היה נחרב או החתונה מתאחרת חס-ושלום?…
עם צלה כבר נכנסתי ב- Diplomatische unterhandkungen26 אודות התארחות אצלכן. אותה יהיה קל לפתות, את אמי ואבי אולי פחות. בכלל אנחנו מסדרים complot27 (צלה בראש!) שאמא תסע דמשׂקה ושהעלמה תישאר עקרת-הבית. נראה.
בכל-אופן מרשים לכן לבוא ביום הראשון עם החוואג’ה, למען לטכּס עצה. לעת עתה שלום! ובכל לבי…
שלום רב-רב לכולכם
אבשלום
***
יפו, 12.10.11 28
ילדתי,
מלה אחת. אני רוצה להספיק לשלוח. מה שאתנו הינך משערת ומבינה. כל רגע ידיד, מכּר, קרוב, מלח על הפצעים, דמעות וקריעות-לב.
בכל זאת הן שקטו כבר מעט מאפס-כוחות, כנראה, וזה שני לילות שישנו. אני נחנק, שקט, ומתחיל לחשוב אודות מחר.
שלום לכולם, חבקי את שרה, לך לבי.
אבשלום
***
יפו, מוצאי שבת, 14.10.11
אהובתי,
הלא צריך לכתוב לך, ילדתי הטובה, הלא את רחוקה, דואגת, מתעצבת אולי. לשמוֹח ממכתבי בלי ספק אינך מקווה, אבל צריך לשוחח מעט, אולי ירווח לי לכל הפחות.
עבר, הווה, כנראה שרק את העתיד איננו יודעים.
רק לפני שבועיים ברגע הזה שוטטנו בחצרכם ובחדרים, התגנבנו למען להיות רגע אחד לבדנו. נדמה לי עוד ברגע זה כי אני חש את שפתיך היקרות על פי. חיכּינו לעגלה עד חצות הלילה…
לפני שבוע הבאתי את סוניה וברגע הזה שכבתי ישן, הרוג, עייף, וישנתי שינה צעירה ובלי חלומות.
הלילה אינך על ברכּי, חביבתי, אינני ישן; האם עלי להוסיף גם: “אינני עייף”, הלא לא תאמיני לי כמה גדולה הלאות, רבקה, כמה נורא העצב!…
צלה בוכיה על הספּה, בחדר השני בתוך החשכה תבנית אמי, היא מניעה בראשה. כן, הראש! זה איזה מין אסון. אינני יודע. או שחלשו כתפותי או שכּבד ראשי, אבל קשה, קשה מאד לשאתו.
***
ולחשוב כי כל זה כלום, כי לא השתגעתי, כי לא מַתִּי, כי עוד אשכח, כן אשכח! וגם צלה, וגם כוּלם. ומדוע תארך איזה מחשבה, יתמיד איזה זכרון יותר מגוף שחי וברא חיים. והדי ילדוּת שבים ועולים על לבי: “כי עפר אתה ואל העפר תשוב”.
וכל המלים האלה לא ישַׁנו כלום, אבל כלום, לא יחַיו את המתים, לא ינחמו את החיים, לא יבראו כלום. פיטפוטים, הבל…
שמחת-תורה! איה השנה העברה!?
ואייהו הכוח – אל, אליל, שטן, אדם – שיגיד מה יהיה בעוד שנה היום? איש? הלא רק מוץ אנחנו.
ואני אומלל מאד, מאד.
***
ומושבותינו נסגרו.
אני מוצא כי טוב עשו. המחלה, כך אומרים, מתגברת בחיפו: התפרצה בחברון, ומתפשטת. צריך, ראשית-כל, שלעת עתה תהיה הכּניסה חפשית ליפו, ואחר ממושבה למושבה. 29
אני נשארתי פה לחכות על ניסן. צריך לקנות דברים שונים השייכים לעבודה ולכלכלה ולהיות מוכנים להסגר רציני. תיכף בגָמרי אשוב הביתה; אמא, יוכל היות, כך הייתי רוצה, תישאר פה עד שתסתדר צלה ותחל את לימודיה.
***
מתי אֶראֵך?
פה כל-כך רע לי. אני שונא את הבית וחלק מאנשיו. מוכרחים לדבר ולהתווכּח אודות שאלות אשר הלב רחוק מהן כרחוק מזרח ממערב. אין מה לעשות והראש מתפוצץ. אין “נפש” הדרושה בעצב והלב מתפקע…
אני מתגעגע, רבקה, מתגעגע מאד…
את אסרת אותי הראשונה, רבקתי, עתה עוד אוסר אותי קבר. הקבר השאיר כל-כך הרבה חרבות, געגועים, וחלל ריק בלב. ואַת שׂמת בו כל-כך הרבה אור מעת שהואלת להיכנס לשם.
ומחשבתי נדבקת אליך, ואִתך הסליחה.
צריך לגמור; איך ידידתי החביבה? לי נדמה כי לאהוב אותך, לנשק אותך זה כלום, זה לא די… הייתי רוצה לברוא לכבודך לב חדש עם רגשות חדשים.
אִמרי שלום לכל אהוביך.
הנני קובר ראשי הדואב בחיקך,
אבשלום
***
חדרה, 17 אוקטובר 1911 30
רבקתי,
לילה, בדידות וכאב.
מחפש אני סביבי בתבל אל מי או אל מה לקשוֹר את מחשבתי הנוגה, והוגה אני בך, ולבי אליך, והעבודה היחידה שהנני יכול לעשות ברגע הזה – הזה אולי אומרת גם אתמול גם מחר – העבודה היחידה היא לכתוב לך.
איה הם הרגעים שהייתי מתישב למען לכתוב לך, שהייתי משתדל לחשוב במקוריות, להרגיש בהתרוממות ולכתוב נאה למען שימצאו דברי יותר בנקל את מסילות לבבך?… אַיָם הרגעים ההם; לי נדמה שזה כל-כך רחוק, כל-כך אי-אפשרי, שזה קרה במשך חיים אחרים על אדמה אחרת, חיים וארץ שעברו מבלי שוב…
מה יתן ומה יוסיף לי עכשיו לחפש מלים. הלא כך וכך כבר ראית אותי בכל כיעורי ובכל חולשתי, ועתה מה?…
רציתי לכתוב לך עוד ביום. היתה הזדמנות לשלוח, ועם הזדמנות צריך להתחשב במצב שהננו נמצאים בו עכשיו. ולוּ ידעת למה לא כתבתי. בזמן אחר הייתי בוש להודות, אבל הלא כבר חדלתי להסתיר ממך כלום. ישנתי, כן, אל תתפלאי. הייתי כל-כך רצוץ, כל-כך יגע עד שגם בשבילך לא יכולתי לקחת את העט בידי. שכבתי אין-אונים. הגשם שרָעַש והתרגזוּת עצבּי עוד נלחמו שעות אחדות נגד העייפוּת. לבסוף נכנעתי לפני תרדמת-העופרת וכשהתעוררתי היה חושך, ערב, מאוחר…
***
יצא כך שממש למלאות השבוע יצאתי מיפו.
באתי עם עגלתנו. היא היתה טעונה משׂא לעיפה. נסענו כל הלילה. בּגַלגִילָה 31התחיל לטפטף גשם. הגשם הראשון! בכמה שמחה אני פוגש אותו כל שנה, הלא הינך יודעת. הוא בא לבשׂר חיים, שדות עוטים בר, עבודה, מוציא הוא אותנו מהמצב האי-ברור של הסתיו המתרגז, ואני אוהב אותו. והפעם פגשתיו במרד ובהתמרמרות.
יראתי פן יתקלקלו דברים שונים שהובלתי; והעננים השחורים והלחוּת והעייפוּת, והרטיבות והעצב, והכל העיק כל-כך נורא על לבי.
נדמה לי כי שׂריד אני מאיזה מחנה שנוּצח, פליט שנס מנוסת חרב ותבוסה, שחי אני חלום-בלהות, וכי רק עם סוף החיים יהיה סוף החלום.
ובכל זאת עלה השחר, ואני הגעתי.
***
איזה חורבן!
כל מה שראית ברגע הראשון, לא-כלום; אפס ואין. ברגע הראשון מעיבים על המבט הדמעות. הכל עוד בערפילי הכּאב מתעטף. בוכים ואין זמן להתבונן, לבחון ולמדוד.
אני לבדי בביתנו.
לבדי.
נדמה לי שנשמה חוטאת אני, שהוגליתי לתוך קבר גדול.
האמנם זה הוא המזנון, זה הוא המיחם, הכּיסא, הדיוֹתה? לי נדמה כי כוּלם שינו פניהם, כי אחרים הם.
חדר האבות ריק. אמא? כן, ביפו. אבי?!… לא, לא יוכל היות. גם הוא ישוב, המיטה עומדת כאילו מחכה עליו. אי-אפשר! חלום ריק! איך?! הנה קנה-הדיגריות שלו, זה עכשיו בחפּשׂי מה ללבוש פגשתי את בגדיו, ע"פ טעות לקח אתו לדמשק את כובעי, אני רואה עוד את הצחוק שלו: “הלא אנחנו שותפים”, אמר לי. את הכובע הזה לבשתי זה עכשיו. אבא בוודאי יכּנס עוד רגע, אנה הלך?…
אבל הנה התרמומטר, כלי ארור! המידה האחרונה… כ-°35. זה כבר בישׂר את המוות. הנה הספוג שרחצתי בו את פניו, אחרי שמת, למען שיצלמוהו. אה, כן! אבא הלך רחוק. הוא לא ישוב… לא! כל אלה, קנה-העישון, צנצנת הסַחַרין, הספוֹג, המיטה, הכל כבר לא ישמש.
מת, מת, מת!
אינני רוצה להרים ראשי, נדמה לי כי כל הקירות, כל הכלים, כל הרהיטים פוערים פיות של זוועה למען ללחוש, לצעוק, לנבוח, לרעום לי מלה אחת.
מוות!
בודד, לבדי, הנני בביתנו.
ואַת אינך יכולה לשער, אהובתי הזכּה, איזה חורבן סביבי ובלבּי פנימה. הרס! הכל מנופץ וחרב, איזה דבר עבר שם שהכּה את הכּל שאִיה, הכל לרסיסים. את התאוות, את התקוות ואת החלומות. ארבה זולל? סערה? שריפה?
הרגע הראשון לא-כלום. מקבלים פצע. הימום. אבל אחר, כשהפצע מתחיל לזוב ולהעלות כל מיני חלאה ומכאובים, אחר אפשר למדוד.
לשבת עכשיו בעיניים יבשות וליהגות. מת! אין תיקון, לנצח, די! צריך לעבוד, לחשוב, לחיות, ללכת עם החיים ולהתלכלך, להיטמא, להישָפל. להיסחף עם הזרם, ואף פעם לא לחשוב יותר: הנני חפשי! אצלול, אטבע! הזרם יסחַף. נבלָתי ולא גופי החולם לדרור, הלוחם לחופש! אסור! אסור! אסור! מלה נוראה שרק עתה אני מבין שני מושגיה: אסור – אינך רשאי! אסור – אינך חפשי! אסור למרוד, אסור למחוא, אסור להיחלץ, אסור אתה!
נורא!
ואינני יכול לקבל את הדין באהבה, אני איני יכול. חדל-אונים אני לצבוע את המצב בצבעי-תרמית יפים למען לחבּבו עלי.
הכּאב הזה מתפתח לפי חוקי כל הכאבים הגדולים. אם מורד אתה ומוציא כוחות ועצבים לנצח, אוי לך! הכאב מתמרמר, מתגבר, גובר, מכניע, רומס. אם הנך פושט ידיך מבלי לכווץ אגרוף, סוגר עיניך מבלי לכווץ עפעף, לאט, לאט מסכּין הינך, שוכח הינך, מתרגל וחי, ויום כי תקום וּלך רוח מעט והתפלאת איזה דבר חסר? מה? אה, כן הכאב! הסכּינו אליו כאל השכן הרע שאי-אפשר להיחלץ ממנו.
כן, לחיות! למה שאיננו מוות אנו קוראים חיים. להסכין, להתרגל. יום-יום ליַבּש עוד פינה קטנה בלב, יום-יום לשכוח מעט; ולהגיע פעם, באחד הימים הרחוקים של העתיד הרחוק, של העתיד האורב כחיית-טרף לכולנו, לאותו המצב של שפלוּת ושקט.
מה חסר? מה? אה, כן! אבי!
ובזכּרון יישאר אז רק זכּרון מטושטש ודל של פרצופו הגשמי והרוחני של מי שחי ומת, ורק הד מוזר ובלתי-מובן של הצער הענקי שיהיה אז “עבר!”
שיכחה!
ובפרט זה מענה אותי! הרגש שמוכרחים אנו לשכוח, שהסביבה, החיים, הטבע, הכל, מכריחנו לעוולל הנורא הזה.
“לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דוּמה, ואנחנו נהלל יה מעתה ועד עולם, הללויה!”
כמה אירוניה!
כן, כך הוא. רוצים לא למות? שיכחו המתים.
לוּ ידעת איזה מלחמה, איזה התאבקות!
הלא רק אתמול, רק עתה. וכבר למען לזכור פרטים ידועים של הפּנים רץ אני אל התמונות… ותמונה מה? האם לא מוות, האם לא תנועה קפואה, בלתי-משתנה? אבל מי יזכירני את החיים, את הזיק, את הנשמה? מי? החיים כבר משפשפים את התמונה בלבי, למען מחקה, כמו שהמוות מכרסם שם, בקבר. תחת האדמה…
הגשם הראשון ירד היום.
על הגבעה שהקימו המקבּרים על קברו יצמחו עוד מעט עשבים ופרחים.
רואה אני מפּה את פניו תחת הלוחות, תחת האדמה, כמו שהיו בעת שירדו אליו בפעם האחרונה למען לסגור את עיניו. בוודאי שוּנו כבר באופן נורא. עוד מעט והכל יתחיל לזוב, והכל יהיה רקבון, מוות! מוות!
עפר אתה ואל העפר תשוב!
והפרחים והעשב יירדו באלפי שרשיהם והגיעו עד הגוף, ונכנסו בעיניים, בפּה במוח, בבּשר, בעצמות, וזללו ושאבו, וטרפו את כל שארית האדם, ומתוך המוות יבראו להם ירק, צבעים, פרחים, אביב, חיים. ושמש הקיץ תיבּשם, ורוח הסתיו יזרֵם, וּזרעוּם מימי החורף לארבע כנפות השמיים, והלכו זרעיהם לברוא חיים באשר יבראו…
ומֵתי יהיה כלא היה…
ולבי זועק, נקרע, בוכה, שותת דם. ובכל-זאת אני נשאר חי, ומחר, בעוד שנה, שנתיים, יכבשוני החיים ורקדתי, ושרתי, ואהבתי, ושכחתי.
ובכל-זאת אוהב אני ומתענה עינויי-גיהנום?
מי יחדור לתוך הרז הזה, ירא אני להעמיק, לקרוע הצעיף, אפשר להשתגע, וגם זה אסור עכשיו!…
***
גלמוד אני בבית הגדול.
והוגה אני בך, מנחמת, אהובה שלי. הנה עיניך הבוכיות, שפתיך הלוחשות, ידיך המלטפות, המיטה במקום בו התרפקתי עליך בתבערה הראשונה של פצעי.
ומחפש אני אותך, ושואף אני אליך.
איך לדבר אליך, ילדתי החביבה? הנה החדר שרק לפני פחות משנה פגשתיך בו, רחוקה, קרה, זרה. כמה רקדו אז פה. כמה אור, כמה שמחה, כמה צעירוּת ותאוות-חיים.
מנורה קטנה מאירה עתה על אי-הסדר ועל אֵבלי. ואַת רחוקה. אבל כמה שוֹנה הכל. נולדת בשבילי בשנה הזאת, הינך קרובה, הינך חמה, הינך שלי, קנין וכובשת גם יחד. אייך אהובתי?!
חלומות חלמתי…
להיות חזק לעוּף למרומים לחוּגי השמש וספּירי הרקיע, וילדה קטנה בזרועותי, דבר קל כל-כך, וזרועותי פשטתי אליך.
ואני עוד חולם והסער מגיח וישבּר כנפי, ותקוותי הכּה לארץ.
וזרועותי עוד דבקים בך לחבּקך, אולם כנפיים כבר אין. וכבד אני כעופרת ומכוער וזוחל כתולעה, ומכביד אני עליך ומחשיך עליך בצל עצבי, אֶבלי, ויגוני.
ובא אני עוד להכות על פּתחי לבבך: הבי ניחומים! הבי אור!
אנוכיוּת מזוהמה!
ולבּי מכּני, מכּני. ואני אין-אונים. ומתרעם אני על היוֹשר המוחא, ונס אל חוּבּך.
ומה תכלית?!
כנראה, רק האדמה הקרה משבּיחה את הסער, וכל זמן דם בגופות הגופות נצמדים, כל זמן זיק בנשמות הנשמות מתלקחות, ותחבולות אין…
ועוד יותר אני קושר ותוקע מחשבתי בך, המו לוּ היה שמך איזה קמיע, סגולה רזית להתעודד.
אֵי לקחה חולשתך, ילדתי הנדיבה, את כוחה?
כמה קטנה ופעוטה תאוות גופותינו הצעירים מול העובדה הזאת… לא רק בכל גידי ודמי, שיהיו פעם בכל-אופן בוץ וחלאה, אני אוהב את גופך שיהיה פעם לאֵפר.
רוצה אני להתנחם בשקר זה, כי לרגעים אני מתרומם לאהוב רק… הנני מתבייש לכתוב מלה זו, שהייתי כל-כך רוצה להאמין בהוויתה.
שלום, נשמתי.
אבשלום
***
18.10.11
חביבון יקר,
כתבי איזה מלים. לא ידעתי כי הולכת עגלה ועושה אני בחפזון. היום בוודאי יילך גם שליח מיוחד להביא לכם ירקות, הכיני למעני איזה דף וספּרי אודות הכל. נשיקותי החמות.
שלך,
אבשלום
***
חדרה, יום א' 22 אוקטובר, 1911
ילדת לבי האהובה,
אינך משערת, אפרוחי הקט, כמה היכּני לבּי וכמה הצטערתי בשני הימים האלה. לדעת כי הינך מחכּה, כי תתגעגעי, כי תצטערי – זה היה נסיון גדול בעד סבלנותי…
ולבי הלא הולך והולך בלי הרף אליך, ואני כל-כך חפצתי להיות בקרבתך, חביבתי, כשהנני חושב כי אמנם כן, כי האפשרות ישנה עוד להתראות, כי אני יכול עוד לאסרך בין זרועותי, לנשום אותך, לשים את הראש בחיקך, להיות לרגליך, הנני עוצם את עיני, נדמה לי כי גלים נושאים אותי בחלום רחוק מול ארץ אחרת שאין בה צער ומכאובים. נדמה לי כי חש אני את חוֹם חופתך היקרה, כי איזה לחישה אוהבת שרה באזני, כי ריח שערותיך נודף באפּי. ושב אני בלי הפוגות אל החלום היקר והאכזרי המקרב אותי אליך.
קשה ומיותר לחפש את הסיבות שמנעוּני לנסוע. העייפוּת ראשית ואחר איזה בושה, איזה פחד שאינני יודע לבארו. וגם, וזה היותר נורא, איזה אינרציה, יותר נכון עוד 32 négligence כללית של הגוף ושל הנפש שתקפה אותי מעת היותי פה.
וגם לעשות יש מה. אמנם אינני עושה גדולות, זאת הינך מבינה בעצמך. אבל יש מה לעשות. היתה לנו אסיפה נחוצה ונכבדה בליל-שבת וישבנו עד שלש. במוצאי שבת (אתמול) עוד הפעם אסיפה. נוסף לזאת מסרו לי אתמול בצהריים מכתב (שהיה צריך עוד להימסר שלשום בערב), והנני חושב אם לשוב ליפו או לא. אם אסע אז זה יהיה בלי ספק רק ליום אחד. הנני מחכה הערב לבוא דודי (י. בלקינד), הוא יביא בלי ספק מכתב ואולי גם פרטים אשר על-פיהם אוכל לשפוט יותר טוב את המצב.
האמצעים לנצח, למה שאַת חברי היקר, קוראת להתעודד, אינם מצליחים לעת-עתה. אתמול היה פה שמח: אהרן סמסונוב חנך את ביתו החדש. אחרי בית-הכנסת הזמין אליו. אני לא הלכתי. בערב נכנסתי לביקור יען שהנני עתה היחידי פה, ושהגברת היתה יכולה לחשוב כי זה בשל יחסי אליה. ישבתי שם כחצי שעה וָאֵלך. אחרי האסיפה שבו לשם. הפצירו בי ללכת, לא רציתי לפרוש מן הציבור שיאמרו כי את אֶבלי אני אוֹכף על כולם, וָאֵלך. ניסיתי לשכוח. אַת בוודאי מצטחקת. שתיתי, שרתי, כמדומני צחקתי. אפילו כשקרבה אלי בעלת-הבית ואמרה: לוּ היה הזקן, אז הלא הייתי רוקדת אתך וַלס, והפצירה ואמרה שאיש לא יפגע בי (כמה אנשים נמוכים, ילדתי!…), רקדתי אתה. וכל הזמן הבטתי אלי. לא אני שתיתי, שרתי היתה איזה מין נביחה שאחר צרח אותה. הצחוק צילצל באזני כחרם שבור. איזה שוֹט סבב אותי כמו גלגלון. זה לא היה בכל-אופן ריקוד. ובלעדי זאת הלא ראיתי כי כל האנשים הקרובים במעט (ווזלינסקי, ד"ר ברין, א. סמסונוב) רצו להיות שמחים, לאכּוף את החדוָה, לשכוח גם הם. ואני חסתי עליהם. מיראַת העצב והכּאב רוצים האנשים לשמוח. לא רציתי להעציב את בעלי-הבית שבּכו רק תמול אתי יחד. אבל ראיתי כי בלב גם הם לא צוהלים. הזכירו את אבי. ואני ראיתי בדיוק את פניו ותנועותיו ברגע הזה, שמעתי את בדיחותיו על הדור של היום שאינו יכול לשמוח, מרגע לרגע עצמתי את עיני, וחשתי קור עובר בגבּי ובשרשי שערותי…
שכבתי בשלש וקמתי בחמש.
וכך הולכים חיי. צרות כפי שהינך יודעת, ועוד יותר. וזאת רק ההתחלה. עוד תבואנה, העיקר עוד לפני. את האינוונטר החמרי עוד לא עשיתי, ואת האינוונטר הרוחני הינך יודעת יותר טוב ממני. אלף פעמים ביום אותה השאלה:
מי יש לי עתה בחיים?
תיכף למען לא לימוֹט למען לא להתחרר וליבש בתוך הזוועה, אַת רבקה; ואחר שנים-שלושה ידידים שלא ניסיתים. אלה כבר 33 arrière plan. ואֵם ואחות אשר אני שייך לקניינם, לאינוונטר שלהם, שהן תצטרכנה לסמוך עלי… אַת רואה כי החשבון לא שמח…
אודות געגועים ועצב לא אַספר לך.
עכשיו הנני מעט פחות לבדי. בא הנה אברהם שניידר. את זוכרת אותו צעיר, אהובה של רחל טופורובסקי, ששתיתי אתו “בּרוּדרשאפט” בראשון-לציון? הוא יעבוד פה מעתה. בשני הימים האלה היה חפשי וישב אצלי כל הזמן. הוא משתדל לנחמני ולעודדני קצת. יש לו האופי, העבר וההווה הנחוצים למען להבין אותי, וחושב אני כי הוא אוהב אותי.
זה הכל.
ביום החמישי בוודאי כבר תבוא אמא. צלה כותבת. ילדה מסכנה… סגנונה וּכתבה מזכירים את כתב-החרטומים. צריך הרבה כובד-ראש למען להבין.
ביום הראשון הבא הנני מקווה שאַת, אהובתי, ואולי גם שרה, תבואנה הנה להביא אִתכן קרן אורה לנו, הראשונה שתיכּנס אל חורבננו. הייתי רוצה לשבּת, אבל יום הששי לא יספיק לאמא ולרחל להביא די סדר פה למען קבּלכן.
להתראות, אהובתי אין-קץ.
הנני אוהבך, הנני מחבקך, הנני מנשקך וכולי-וכולי עורג אליך, כמו את הווית חיי היותר ממשית.
אבשלום
שלום רב לאמך ולאביך היקרים ותודה מעתירה על הזמנתם החביבה. אמרי להם כי להזמינני לא צריך. כי גם אם לא ירצו אבוא עוד… 34 plus souvent qu’â mon tour אִמרי להם כל תודותי ואהדתי.
א. פ.
***
23.10.11
ילדתי האהובה,
קיבלתי את מכתבך מ-22.10 ולבי נקרע בקרבי. מה לעשות, חביבת-נפשי, צריך לסבול. הייתי נותן את חצי חיי למען למחות מלבך את השנה האחרונה, למען השכיח לנצח מנפשך היקרה את שמי ואת זכרי. אולם הדבר לא בידי, הננו אסירי החיים ועל כן מכאובַי – ייסוריך, וצרותיך – כאֵבי. כך הוא, צריך לנסות להתרגל.
היום כבר הלך מכתב אליך. הנני כותב לך עוד הפעם, הייתי כמדומני בימים האלה כותב וכותב לך בלי הרף, למען לחשוב יותר אודותיך, למען לשכּוח, למען להשתכּר…
הנני שולח לך מכתב מהאדון אהרנסון. אינך משערת כמה טובה מביאות אתן לפעמים שורות אחדות. החוב שאני חייב לו הוא אחד מאלה שאינם מסתלקים בחיים. את המכתב תחזירי לי, כמובן.
אני נוסע ליפו. הנני חושב כי מחר אשוב. אמא, כפי שהנני מקווה, תבוא ביום החמישי, לא יאוּחר, על-כל-פנים… מיום הראשון.
די, אהובתי; הנני עייף ונרגז ועוד צריך היום לרכוב שמונה או תשע שעות. ה“חיים” התחילו בשבילי, זאת אומרת כי עשיתי היכּרוּת מאד קרובה עם המוות. לפעמים מחשבת המוות מעודדת מאד. הבטחון כי לכּל יש סוף, כי לכּל גמַר, נחמה גדולה בייסורים. לא טוב רק שאיננו יודעים בדיוק את המרחק שמפרידנו מגבול שני המצבים. לחשוב כי זה יכול להימשך כך, זמן רב, רב, מעציב מאד. ואולי שווה? הלא כך נאסף חוב גדול שהחיים יוכרחו לשלמו לנו. אני בכל-אופן לא אֵאוֹת למות בטרם אדביק עוד פעם אחת שפתי לשפתיך.
אבשלום
שלום להוריך הטובים. לשׂרתי על חצי הגליון השני שורה, לשֵׁם ולרעייתו שלום.
שלך, שלך אוֹרתי הקטנה,
א. פ.
***
חדרה, 1 לנובמבר, 1911
לבּתי האהובה,
אם נעצבתי אל לבי הינך מבינה בעצמך. אבל לא רק מהרגש האנוכיי על שאינך באה, הנני גם נעצב מאד על שאמך חולה שוב. מה יהיה סוף הדברים האלה?
בבית עובדים, עושים סדרים, שבים לחיות… קורים פה דברים משונים: שוכבים במיטות מוצעות, יושבים אל שולחן נקי, ועוד פלאי-פלאים שאיבּדתי הרגלם פה.
מאיין הינך לוקחת שביתנו מלא אורחים? כלל. רק הא' בלקינד פה והוא הן נשאר. עכשיו פה גם הא' מ. חנקין, אבל הוא רק לוקח ארוחותיו אצלנו וישן הוא אצל אחיו. כך, הננו לבדנו, אמא ואני, אני ואמא…
במה שנוגע לפרזנליכקייט 35
\שלי, הנני חלש מאד, כנראה באה ה-r é action 36 . אמי והרופא רוצים שאקח חינה37
. אִמרי בעצמך, חביבתי, האם אין אלה שטותים בעלמא? אמי מתהלכת כצל, עובדת, משוטטת בפינות, מתבודדת, מתגעגעת ומראֶהָ פולח לבּי.
מה עושה את? מה שלום ספּתנו היקרה? אני מתגעגע לשתיכן, סוגר לרגעים עיני למען להיות אתכן במחשבה. נורא כמה הלילות ארוכים פה… לילות בלי נשיקות, ימים בלי שמש, תהומות נצחיים. החורף אורב לנו, רבקתי האהובה, עם הקור, עם ענניו, עם כלאוֹ, עם צוֹמוֹתיו הארוכים. לבּי נקפא בקרבּי ושפתי מתכווצות, בזכרי אלה; ולחישה באה ממעמקים: אין לעזור… אין לעזור… הנה גם ליומיים אמך לא רוצה לעזבך הנה. אבל אִמרי לה שסוף-סוף תכריחני לגנבך ולא להשיבך כלל. או לא! מוטב לא להגיד לה כלום…
ראשי כבד עלי, חביבוֹני הלָטיף, ואינני יכול לפטפט יותר. והן גם ככה קוראת את לי פטפטן ותמיד רק מגדפת אותי, ולמה לי להוסיף?
אִמרי שלום לכולם, בייחוד לאמך, וכי כועס אני עליה ועל לבּה 38
שלום, מלכתי הקטנה! הנני מדביק לבי וּשׂפתי לרגליך הננסיות, לשוּלי שמלתך היקרה, לקצה סינורך המבוּשׂם הנני שם ראשי על זרועותיך האהובים, על לבּך החם.
הנני שלך בלי מעצור,
אבשלום
***
חדרה, 1911 10 November
39
ילדת-געגועי האהובה, שלום.
השבוע השאיר בלבי חלל ריק. לא כתבתי לך אף פעם ואַת, אכזריה, לא זכרת אותי כלל. מה זאת, רבקה?! הנה מַתנו שבוע אחד וחיינו לא היו משותפים, כך לא טוב.
מדוע לא כתבתי? הלא הינך יודעת…
שבתי ביום הראשון. קורספונדנציה גדולה חיכּתה לי. הלכתי לאסיפה. עזבתיה אחרי חצות. הלכתי אל סמסונוב.
החולה שכבה. בחדר אחד שכב בעלה חצי הרוג על הספה. הרופא ישן בחדר השני. עליה עמד אחיה במניפה. איזה צבת דחק את לבי ואזכור רשמים שעברו.
בכל-זאת, חשבתי, הבטיח לי הרופא יפה כי תיחלץ מן המיצר… האמנם?…
לקחתי את המניפה מיד האח, עמדתי עליה ואשמור לבל תזדעזע, לבל תשליך השמיכות. עמדתי ואשמור. זכרתי את כל הסיפורים אודות כוח ההיפּנוּז. ואלטוש עיני. ואחשוב בכל מאמצי כוחי: “…בעל יש לך. בעל, גם ילד קטון, איך את יכולה?…”
כך עד שלש. הלכתי הביתה ואשכּב כהרוּג. בחמש העירוּני, בשש אחרי התפילה רצתי לשם… היא כבר היתה מתה משעה וחצי.
ממש ארבעה שבועות אחרי מות אבא.
אותה משכתי מעל גופת אבי, ואני הבּן הוכרחתי להוציא את הזרה מן חדר-המוות. עתה אוּלצתי למשוך מעליה את אחיותיה ואמה. הבטתי על פניה, הצַתִּי נרות למראשותיה, ואחשוב אודות חנוכּת הבית, אודות הוולס האחרון אתה, אודות הלצותינו ביום השבת בעברנו על-פני ביתה כששכבה בקדחת צהובה, זוכרת? אמרת לי: “הלא אני רואה כי יש לך חשק נורא ללכת…” וזכרתי כל זה וכמו פעמון של מוות צילצלה בלבי המחשבה: “החיים, החיים, אלה הם החיים!…”
***
הייתי מחוֹצבי קברה, הייתי ממורידי מיטתה. קברה קרוב לקבר אבי. נשאתי פרחים על קבר אבי, הם שכבו כשעתיים למראשותיו עד שחצבנו את הקבר. ואחר השלכתים על גופה, טרם נפלו עליה חפני האדמה הראשונים.
בכו, כיסו, הלכו.
היא בלי ספק כבר נרקבה.
החיים, החיים! אלה הם החיים!
***
ועינויים מכל צד.